צער בעלי חיים

צער בעלי חיים והתעשייה המודרנית 

צער בעלי חיים הוא אחד היסודות המוסריים העמוקים ביותר בתורה. כבר במקרא מופיעים עשרות פסוקים והלכות שמטרתם לייצר רגישות לסבלם של בעלי החיים ולצמצם את שליטתו של האדם עליהם. הספר “ולפני עיוור – השלם” מציג תשתית רחבה של מקורות המראים כי בדברי חז"ל, בהלכה ובמחשבת ישראל, קיימת מחויבות מוסרית מובהקת למנוע עינוי, ניצול או פגיעה מיותרת ביצורים חיים. כאשר בוחנים את המציאות של התעשייה המודרנית מול ערכי התורה – הפער הופך לאחד הנושאים המוסריים החריפים ביותר בדורנו.

“ורחמיו על כל מעשיו” – יסוד שהתורה מצפה לאדם שיחקה

הפסוק “ורחמיו על כל מעשיו” אינו רק תיאור של מידת הבורא, אלא קריאה לאדם ללמוד ממנו. הספר מסביר כי רחמים אינם רגש חולף אלא עיקרון של מבנה המציאות: הבורא מרחם על כל הבריות, ולכן גם האדם מצֻווה לנהוג ברחמים. זוהי נקודת מוצא שהפכה למבנה הלכתי שלם: איסורי התעללות, מניעת כאב, מנוחת שבת גם לבהמה, איסור לקיחת האם מעל הבנים, איסור שחיטה של בהמה ובנה ביום אחד, ואפילו עדיפות להאכיל את בעלי החיים לפני שאדם אוכל בעצמו. כל אלו מייצרים מערכת שמטרתה להגביל את יצר השליטה של האדם.

הרמב"ם: בעלי החיים אינם “כלים” שנבראו לשרת אותנו

אחד הדברים המשמעותיים ביותר שמופיעים בספר ולפני עיור הוא דברי הרמב"ם: “כל הנמצאים מכוונים לעצמם ולא לשום דבר אחר”. מדובר בתפיסה פילוסופית שמקרבת את היהדות לתפיסה מוסרית אוניברסלית שלפיה כל יצור חי נברא למען עצמו ולא ככלי לשימוש האדם. הרמב"ם מפרק את המחשבה שהעולם נברא בלעדית בשביל האדם, ומחזיר את האחריות המוסרית אל לב האדם: בעלי חיים אינם רכוש. הם אינם “משאבים” אלא חלק מבריאה שלמה שהאדם הוא רק אחד מאיבריה.

צער בעלי חיים – דין גמור ולא “המלצה מוסרית”

חז"ל קובעים שצער בעלי חיים הוא איסור מן התורה. מדובר במצווה הלכתית מחייבת ולא ברעיון מוסרי כללי. הגדרות חז"ל מרחיבות את האיסור לכל צורה של פגיעה: לא רק מכה פיזית, אלא גם הפחדה, כליאה, הרעבה, עומס יתר, מניעת מנוחה, או כל דבר שמביא את בעל החיים למתח, כאב או סבל. התורה מחייבת את האדם להנהגה אקטיבית של רחמים – לא רק להימנע מהתעללות, אלא גם לדאוג לצרכיהם.

איסורים שמלמדים מודל מוסרי – ומה הם אומרים על התעשייה

דוגמאות מהתורה שמטרתן למנוע ניצול:

• איסור חרישה בשור וחמור יחד – כדי למנוע סבל לאחד מהם
• איסור “לא תחסום שור בדישו” – למנוע עינוי רעב
• מנוחת שבת – לבעלי החיים כמו לבני אדם

מעניין לראות שהתורה אוסרת פעולות שהיו נחשבות “קלות” יחסית.
אם התורה אוסרת אפילו צער רגעי שיכול להיגרם מחרישה משותפת של שני בעלי חיים – מה נאמר על מערכת תעשייתית שמייצרת סבל מתמשך לאורך כל חיי החיה?

“לבהמתך ולחייתך” – הקדמת הבהמה לאדם

התורה מצווה על האדם להאכיל את בהמתו לפני שהוא אוכל. זוהי נקודה שמבטאת עמדה מוסרית חד משמעית: בעל החיים קודם לאדם במובן מסוים, מפני שהאדם אחראי עליו והוא תלוי בו. כאשר משווים את העיקרון הזה לתעשיית המזון של ימינו, התמונה הפוכה: התעשייה מבוססת על התעלמות מן הצרכים הבסיסיים ביותר של בעלי החיים.

האם בעל החיים מצטער?

הרמב"ם: "אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי-החיים, מפני שאהבת האם לילדהּ וגעגועיה אליו אינם נמשכים אחר השׂכל אלא אחר פעולת הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי-החיים כמו שהוא נמצא באדם" (מורה נבוכים ג, מח).

רמב"ן: "כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה, ואין הפרש בין דאגת האדם לדאגת הבהמות על בניהם, כי אהבת האם וחנותה לבני בטנה איננו נמשך אחרי השכל והדבור אבל הוא מפעולת כח המחשבה המצויה בבהמות כאשר היא מצויה באדם" (פירוש הרמב"ן על דברים כב, ו).

ישנה מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן רק בטעם המצווה ולא בהצטערות הבהמה. הרמב"ם סובר שטעם המצווה כפשוטו בכדי לא לצער את בעל החיים, והרמב"ן סובר שטעם המצווה בכדי להדריכנו בדרך ישרה ולעקור את מידת האכזריות מהאדם.

רש"ר הירש (רבי שמשון בן רפאל הירש): "כי כאדם כבהמה גם היא תחוש ותרגיש כל חתוך, דחיפה, הכאה, כובד עמל רב, פחד ובהלה, רעב וצמאון. האדם ישכח את זאת ולעתים, אם מאהבת עצמו, אם להפיק זממו, אם בבלי דעת או לפעמים, גם בגלל תאוה מבוזה ואכזריות לבב, יבוא האדם לענות נפש בהמתו, יענה ויצער את נפש הבעל חי" (ספר חורב, מערכת החקים, ה, א).

הרב יצחק הבנשטרייט: "אקדים ליתן טעם לשבח על מה שאמרו חכמז"ל (כנה"ג ביו"ד סי' רצ"ז)אסור להושיב עוף על ביצים משאינו מינו משום צער בעלי חיים. דלכאורה אינו מובן איזה צעב"ח איכא כאן, אך הנה חכמי הנסיון דורשי הטבע החליטו כי ההרגשות, צער, עצבות, רחמים, ורוגז, אשר מצאו קן בלב האדם, ניכרות גם אצל בעלי חיים" (הרב הבנשטרייט, יצחק. ספר קברות התאווה. רישא: הוצאת ר' שלום שיף. תרפ"ט).

האידיאל המקראי: תזונה צמחית

בפרקי הבריאה מופיע מודל תזונתי ברור – האדם ובעלי החיים ניזונים מצמחים בלבד. האכילה מן החי הותרה רק לאחר המבול, וגם אז כרשות ולא כחובה. האידיאל המקורי והנקי ביותר מבחינה מוסרית הוא מודל שבו אין פגיעה בחי כלל. כאשר משווים את האידיאל הזה למצב התזונה העולמי כיום, ברור שהאדם התרחק מהחזון המקראי בצורה קיצונית.

התעשייה המודרנית – היפוך של כל יסוד יהודי

ההתנגשות בין ההלכה לבין המציאות המודרנית:

• כליאה בצפיפות קיצונית
• גריסת אפרוחים למוות – בתעשיית הביצים, המדגרות המספקות אפרוחים גורסות את כל הזכרים במטחנות ברזל בעודם בחיים מכיוון שאין בהם צורך כלכלי כי הם לא מטילים ביצים. ובתעשיית בשר העופות, גורסים את כל האפרוחים הפגומים זכרים ונקבות כאחד. סה"כ עשרה מיליון בכל שנה נגרסים בעודם בחיים. 
• קיטום מקורם של כל האפרוחים בתעשיית הביצים ללא הרדמה על ידי מכשיר חיתוך מלובן בטמפרטורה למעלה משבע מאות מעלות צלזיוס. 
• חשמול תרנגולות למוות – לאחר שהתרנגולות כבר לא עומדות בעומס הטלת הביצים הן מוצאות להורג במכת חשמל על ידי משאית חשמול שעוברת בין המשקים ומשמידה את הלולים כשהגיע זמנם. משק תרנגולות להטלה מושמד כליל בכל כשנתיים, סה"כ למעלה מארבעה מיליון תרנגולות מטילות מושמדות בכל שנה.
• בתעשיית החלב כל העגלים מופרדים מאמם בשעת הלידה.
   
• גדיעת קרניים ללא הרדמה – כל הפרות החולבות עוברות השחתה על ידי גדיעת קרניים בחומר כימי. 
• כליאת עגלי חלב בתוך תאים קטנים מאוד מבלי יכולת תזוזה מינימלית, ומתן מזון דל, וכל זאת על מנת שבשרם החולה יהיה מעודן ורך. 
• שחיטת עוף בפני עוף ובהמה בפני בהמה. 
• השבחה גנטית, כלובי סוללה צפופים על קומות, אלימות פיזית, יבוא משלוחי צאן ובקר מחו"ל בצפיפות נוראית ותנאי מחיה אכזריים, ועוד כיוצא באלו, הם פניה של התעשייה העוסקת במיקסום רווחים ללא יחס לאכזריות, ומבצעת עברות חמורות שהן איסורים גמורים מהתורה.

התורה אינה מכירה במציאות כזו.
היא התירה שחיטה בתנאים מסוימים – אך לא ייצור המוני שנעשה תוך ניתוק מוחלט מרגש, מאחריות וממוסר.

“מצוות ולפני עיוור” – מה המשמעות

מצוות ולפני עיוור מקבלת משמעות חריפה כשבוחנים את המציאות התעשייתית. חז"ל מפרשים “לפני עיוור” לא רק כאיסור להכשיל אדם בעבירה, ולא להיות שותף או תומך עקיף בעבירה אלא גם כאיסור להעלים ממנו מידע. בתעשיית המזון, הלקוח אינו רואה דבר  לא את החיים, לא את הסבל, ולא את מוות. כאשר אדם אינו רואה הוא אינו יכול לבחור מוסרית. אחת החובות המוסריות של דורנו היא להסיר את העיוורון הזה.

לסיכום – התעשייה אינה עומדת במבחן התורה

כאשר מעמידים את ערכי התורה והלכות צער בעלי חיים מול התעשייה המודרנית – המסקנה בלתי נמנעת: היהדות אינה צידוק להתנהלות תעשייתית הפוגעת בחי. היא לא רק שאינה מתירה אותה, היא סותרת אותה. הדרך הטבעונית, מתוך מבט תורני עמוק, אינה “אג’נדה מודרנית”, אלא חזרה אל רוחו המקורית של המקרא: חמלה, אחריות ושמירה על הבריאה. המעבר לתזונה ולחיים שאינם מבוססים על סבל הוא מימוש של הליבה המוסרית של היהדות.