חגים וטבעונות ביהדות 

חגי ישראל אינם רק מועדים בלוח השנה. הם מסע רוחני שמלווה את האדם לאורך חייו. בכל חג פועם רעיון עמוק מן התורה, רעיון שנועד להחזיר את האדם אל לבו, אל המצפון ואל הרחמים. הספר “ולפני עיוור – השלם” מציג מבט נדיר על חגי ישראל: מבט שמסתמך על מקורות חז"ל, על יסודות הרמב"ם ועל קריאה מדויקת בפסוקים. דרך הקריאה הזו מתברר שחגי ישראל אינם מעודדים פגיעה בבעלי חיים, אלא להפך, הם מכוונים את האדם לעבר חמלה, טוהר מוסרי ושפע צמחי.

ראש השנה – חג הרחמים והבחירה בחיים

בראש השנה מבקש האדם רחמים על חייו ועל השנה העומדת לפניו. הבקשה הזו מתחילה בגילוי רחמים כלפי הבריאה. המנהג לשים  “ראש דג” בשולחן החג הוא רק סמל, לא מצווה, אין שום חיוב לאכול יצור חי כדי לבטא אותו. מקורו בביטוי שנהיה לראש ולא לזנב. כוונת אמרה זו, היא שנלך אחר המושכלות, אחר "הראש" החושב ולא ניגרר כמו ה"זנב". מקור הביטוי הוא בתנ"ך "וּנְתָנְךָ ה' לְראֹשׁ וְלֹא לְזָנָב, וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה וְלֹא תִהְיֶה לְמָטָּה" (דברים כח,יג). המשכו של הפסוק לא תולה את ברכת ה' באכילה של דבר מה אלא בעשיית מצוות ה'.

אכילת גזר ותפילתו "שתגזור עלינו גזרות טובות" היא רק סימבולית, לכל הדעות אין בה תולדה באם נאכל גזר אזי ה' יגזור עלינו גזרות טובות. כך גם שאר הסימנים הם רק מנהג לעורר את הלב ליום הגדול לתפילה תשובה ומעשים טובים. ברגע שסמל הופך למעשה של פגיעה – הוא מאבד את מהותו.


ביום חג זה בזמן שאנו מבקשים רחמי שמים נגלה תחילה אנו רחמים כלפי כל בריותיו של ה', ואת ראשו של הדג נשאיר בגופו בעודו בחיים. ישנן קהילות ספרדיות שלא אוכלים כלל דגים בערב החג כתב הרשב"ץ שלא נכון לאכול דגים כך מביא החיד"א והבן איש חי. את הסימנים מן החי ניתן להחליף בצומח, במקומו של ראש הדג ניתן לשים כל ראש של כל ירק. את דבש הדבורים ניתן להחליף ) צעב״ח נוהג אפילו כלפי דבורים, שו״ת מהריט״ץ, שאלה רמ"ד (בכל מיני מתיקה אחרים כגון סוכר) כך נהוג בכמה קהילות ספרדיות (או דבש תמרים וכדומה)

לפי התורה אין חובה לאכילת דברים מן החיי בחג ובהקשר לדבש המקראי הוא דבש תמרים – לא דבש דבורים. 

פסח – חירות מוסרית וצלחת הסדר

פסח הוא חג היסוד של עם ישראל. הספר מראה שצלחת הסדר יכולה להיות צמחית לחלוטין. הזרוע והביצה הם מנהגים מאוחרים שאינם חובה. המקורות מציינים שני תבשילים פשוטים – תרד ואורז – שנועדו לסמל את קרבן פסח וקרבן חגיגה. הספר מפרק את המיתוס של “אין שמחה אלא בבשר”. המקורות התלמודיים מראים ששמחת החג קשורה ליין, לא לבשר. הבשר היה חלק מהקרבת קורבנות בלבד, ולא חובה בימינו. החירות של פסח היא גם חירות מוסרית – יציאה מעבדות להרגלים שפוגעים בבריות. סדר צמחי משקף את רוח החירות עצמה.

זרוע וביצה בקערת ליל הסדר

מדובר על מנהג ולא על חיוב, לכן ניתן לשים שני סוגי תבשילי ירקות שונים. הגמרא מספרת שרבא היה מהדר ושם תרד ואורז. "מאי שני תבשילין? (מה הם שני התבשילין שהוזכרו במשנה?) אמר רב הונא: סילקא וארוזא. (תרד ואורז[) רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא (רבא היה מהדר ומחזר על תרד ואורז) הואיל ונפיק מפומיה דרב הונא (הואיל ויצא מפיו של רב הונא, למרות שידע שרב הונא לא התכוון דווקא לירקות אלו, רצה לקיים כלשון הרב)" (פסחים, קיד ע"ב).

שבועות – “חלב הפירות ודבש התמרים”

הספר מציג את פירוש חז"ל לפסוק “ארץ זבת חלב ודבש”: חלב הוא חלב הפירות, ודבש הוא דבש תמרים. כלומר, השפע המקראי הוא שפע צמחי – לא מוצרי חלב מן החי. לכן חג השבועות, שהפך ל “חג הגבינות”, מתאים במיוחד לחגיגת שפע מהצומח.

"ארץ זבת חלב ודבש". ר' אליעזר אומר: 'חלב' – זה חלב הפירות, 'דבש' זה דבש תמרים (מכילתא דרשב"י, יג). "כאשר נשבעת לאבותינו ארץ זבת חלב ודבש. שתתן טעם בפירות" (רבינו בחיי, דברים כו). "זבת חלב ודבש - דפירהא שמינין כחלב וחליין כדבש" (יהונתן בן עוזיאל),

"ארץ זבת חלב ודבש שלא לבד הזכיר להם מתנת ארץ נושבת אבל ארץ שמנה ומצלחת בכל פירותי' כי ה' הוא הטוב והמטיב" (עקידת יצחק, דברים שער פט). "כי הלא הוא יתברך אמר להעלותנו ממצרים אל ארץ זבת חלב ודבש, היא ארץ שנשתבחה בשבעה מינים" (אלשיך במדבר כ). "ארץ זבת חלב ודבש, שהוא ארץ שפירותיה שמנים ומתוקים" (אלשיך דברים ו). ארץ ישראל השתבחה בשבעת המינים ורק מהם היו מביאים לבית המקדש
ואין בהם לא חלב צאן ולא דבש דבורים. "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנתֹ וּתְהמֹתֹ יצְֹאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂערָֹה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח, ז-ח) הדבש המוזכר כאן
הוא דבש תמרים, וכן המרגלים החוזרים מתור בארץ מתארים את טובה של הארץ "וגם זבת חלב ודבש הוא וזה פריה" והביאו עמהם מפרותיה ולא מחלב הצאן, הרי שזבת חלב ודבש קאי על פירות. גם לפי שיטת האומרים חלב הצאן, הרי שמדובר בזיבת החלב שנוטף מעצמו ראה רש"י דבר שיצא בלי יגיעה (מגילה ו, א). וטעם זבת  מגזרת זב מבשרו, דבר שיצא בלי יגיעה (אבן עזרא הפירוש הקצר, שמות לג). ולכן גם לפי שיטת האומרים חלב הצאן שהוא למעשה פועל יוצא של הריון, משמעותו של החלב אינה בפני עצמה אלא מסמלת את הפריון.

סוכות – הבריאה לא נבראה לשרת את האדם

עיקרון הרמב"ם: כל הבריות נבראו לעצמן. זהו יסוד שממנו נובע שאסור לאדם לראות בחי אמצעי בלבד. סוכות הוא חג שבו האדם יוצא מביתו לדירת עראי, וחוזר להיות “אורח” בעולם ולא בעליו. הגג עשוי צומח, האוויר חופשי, והאדם חווה ענווה. זהו חג שמתיישב היטב עם דרך שאינה פוגעת בבעלי חיים.

מצוות החג ארבעת המינים: אתרוג, לולב, הדס, ערבה. כולם מהצומח כמו גג הסוכה שבה אנו יושבים.

יום כיפור – טוהר וניקיון הלב

יום כיפור הוא חג של תשובה, וכלל טבעו חז"ל בידנו "כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמיים, וכל שאינו מרחם אין מרחמים עליו"

בעניין מנהג הכפרות כתב מרן ר' יוסף קארו: "יש למנוע המנהג" (שו"ע או"ח ס' תר"ה). בהדפסה הראשונה של שולחן ערוך או"ח, הייתה הכותרת של סימן תר"ה: "מנהג כפרות בערב יום כפור מנהג של שטות הוא". בהדפסות מאוחרות הסירו את המלים "מנהג של שטות הוא". אף הרשב"א התנגד למנהג זה "אף על פי ששמעתי מפי אנשים הגונים מאד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש שכל רבני ארצם עושין כן ערבי יום הכפורים ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולין {...} ועם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו" (שו"ת הרשב"א חלק א סימן שצה). והרמב"ן כמובא בבית יוסף אורח חיים סימן תר"ה. והרמב"ם כלל לא מזכירו ועל כן גם לא היה נהוג בתימן.

הרב חיים דוד הלוי, מחבר קיצור שולחן ערוך מקור חיים: "ולמה צריכים אנו דווקא בערב היום הקדוש, להתאכזר על בעלי חיים, ללא כל צורך ולטבוח בהם ללא רחמים, בשעה שאנו עומדים לבקש חיים על עצמנו מאת אלוקים חיים" (שו"ת עשה לך רב, חלק ג, כ). הרשב"ם ידוע כפרשן פשוטו של מקרא, גם במקומות שדרשו את הפסוקים אחרת להלכה. הוא דן במעמד של שעיר לעזאזל וכך הוא מפרש "לשלח אותו לעזאזל המדברה – לפי פשוטו לשלח אותו חי אל העזים אשר במדבר, כמו שמצינו בציפורי מצורע 'ושלח את הצפור החיה על פני השדה' (ויקרא יד, ז) לטהרו מטומאתו. אף כאן לטהר את ישראל מעונתם משלחו אל המדבר והוא מקום מרעה הבהמות" (רשב"ם ויקרא טז, י). כלומר הכפרה היא דווקא לשחרר את השעיר חי אל שאר העזים, ולא להרוג אותו על הצוק. "בשחיטה יש להסביר עוד טעמא להמונים דכל שחיטה אית ביה צעב"ח והתורה התירתו וזבחת ואכלת זולת זה אית ביה אכזריות לשחוט בע"ח, וביומא דדינא שכולנו מבקשים רחמים כל היום ורחמיו על כל מעשיו כתיב ראוי גם לנו שלא לעשות שום אכזריות בפועל לשחוט בעלי חיים" (שו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד ח"א, או"ח, סי' קסד. שו"ת הרב"ז ח"א, או"ח יו"ד סי' קטו).

פורים – שמחה שאינה על חשבון אחרים

שמחה אמיתית אינה באה מתוך פגיעה. המקורות מראים ששמחת החג קשורה ליין, לא לבשר. לכן משלוח מנות טבעוני וסעודה שאינה פוגעת הם ביטוי טהור יותר לשמחה.

ט״ו בשבט – שבח הצומח

שבח הארץ בא לידי ביטוי בדבש התמרים, חלב הפירות ושבעת המינים. ט״ו בשבט הוא החג שמתיישב באופן מושלם עם מסר זה: חג של צמיחה, אדמה, ברכה ושפע צמחי.

סיכום – חגי ישראל מובילים אל האידיאל הצמחי

מתוך כל המקורות כפי שמופיעים בספר “ולפני עיוור  השלם”, עולה תמונה אחת: חגי ישראל אינם חגיגה של פגיעה ביצורים חיים. הם חגיגה של חיים ושל מוסר. בראש השנה – רחמים. בפסח – חירות. בשבועות – שפע צמחי. בסוכות – ענווה. ביום כיפור – טוהר. בפורים – שמחה נקייה. בט״ו בשבט – שבח הארץ. הדרך הטבעונית אינה סתירה ליהדות היא ביטוי עמוק לרוח החגים עצמם.